זידאן נ' "אריה" חברה לביטוח בע"מ ואח'

פסק דין

בפניי תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שאירעו לקטינה (ילידת 12.6.97), ביום 7.7.02, כאשר נדרסה כהולכת רגל על ידי רכב.

אין חולק, כי האירוע הינו תאונת דרכים כמשמעו בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה 1975 (להלן: החוק).

התובעת הייתה בת כ-5 בזמן האירוע.

כתב התביעה אשר הוגש ב-17.10.05 ציין בסעיף 5 את נזקי הגוף להן טוענת התובעת.

על פי העולה מכתב התביעה, סבלה התובעת מחבלות גוף שונות, בחזה, בפנים, בכף יד, בגב, בצוואר ובכתף עם שבר בעצם הבריח.

עוד צויין במפורש, כי כתוצאה מן התאונה החלה התובעת לסבול מסחרחורות, כאבי ראש ונדודי שינה ופיתחה מצבי חרדה ודיכאון, שינויים במצבי רוח המלמדים על תסמונת פוסט טראומתית נטענת.

כמקובל בתיקים מעין אלה, ולאחר דיון, התמנו בתיק שני מומחים רפואיים: בתחום האורטופדי מונה ד"ר אליהו סלטי, אשר חוו"ד לא נסתרה ואשר קבע, כי לתובעת לא נותרה נכות בתחום האורטופדי. בחוו"ד בסעיף "דיון ומסקנות" ציין דוקטור סלטי בין השאר "בצילומי הרנטגן העדכניים אותם ביצעה על פי בקשתי, נראה מצב לאחר שבר ללא תזוזה בשליש האמצעי של עצם הבריח שהתחבר היטב ובעמדה טובה, אין קיצור באורך העצם ואין פתיחה של המפרק ה-AC."

בתחום הפסיכיאטרי מונה פרופסור טיאנו כמומחה בית משפט ולמעשה על קביעתו לא השלימה משפחת התובע מעולם, דבר שמצא את ביטויו גם בהתארכות ההליכים בתיק עד מאוד, בשאלות הבהרה שנשלחו למומחה ובחקירה נגדית ארוכה ומקיפה בבית המשפט.

לאחר חקירה נגדית זו, הוגשה אף בקשה לפסילה של חוו"ד של פרופסור טיאנו אשר נדחתה על ידי ויש לראות את החלטתי זו כחלק איטגראלי מפס"ד.

לחילופין, נתבקש בית המשפט למנות מומחה פסיכיאטרי אחר, החלטה שאף היא נדחתה ואולם ב"כ התובע חזר עליה בסיכומיו בעל פה בישיבה מיום 3.11.10.

יש בדעתי להתייחס בהרחבה לחוו"ד של פרופסור טיאנו, אשר למעשה התוצאה הסופית שלו על פי עמדת המומחה היא, כי לתובעת, הקטינה, לא נותרה נכות צמיתה בעקבות אירוע תאונת הדרכים נשוא כתב התביעה.

עם זאת פרופסור טיאנו קבע נכויות זמניות בתחום הפסיכיאטרי לתובעת הקטינה, יש לציין כי גם על קביעה זו מלינות הנתבעות בסיכומיהן ויש בדעתי לתת גם את דעתי בהקשר זה.

בטרם אנתח את חוו"ד ובהרחבה, ברצוני לציין, כי מומחה רפואי מטעם בית משפט לא רק נדרש להעריך קשר סיבתי רפואי בין הנכות הרפואית הנטענת ובין אירוע תאונתי, אלא גם את אחוזי הנכות של התובע וכמובן, לקבוע האם אחוזי נכות אלה מיוחסים לתאונה.

בסיכומיו בעל פה טען התובע, כי לנתבעת הקטינה יש לא פחות מ-70% נכות צמיתה בתחום הפסיכיאטרי.

לא ברור לי כלל מהיכן לקח התובע קביעה רפואית שכזו שאינה עולה בקנה אחד לחלוטין עם חוו"ד של פרופסור טיאנו.

הייתי מצפה מהתובע לטעון אולי שפרופסור טיאנו טעה ואת הנכות הפסיכיאטרית בשיעור עד 15% זמני, שייחס לתובעת יש לראות אולי כנכות צמיתה, אבל לבוא ולטעון שלאותה קטינה יש 70% נכות, הדבר הוא בלתי מתקבל על הדעת.

חזקה על מומחה שיגדיר לבית המשפט שמדובר באדם שסובל מ-70% נכות אלא שאין לייחס זאת לתאונה.

פרופסור טיאנו לא עשה זאת, אלא טען שלא נותרה נכות צמיתה כלל וכמובן שבנסיבות אלו אינני יודע כיצד להתייחס לטענות אלו של התובע שלמעשה אין להן כל ביסוס אמיתי, גם אם תתקבלנה טענותיו. דרישה זו של התובע נדחית איפוא.

עוד אציין, כי בפני פרופסור טיאנו לא הועמד בחקירתו הנגדית וגם לא כשנתן את חוו"ד מסמך שסומן על ידי (פ3-ה') שהינו מסמכים מתיק לשכת הרווחה של המשפחה, מסמכים שמלמדים על מציאות מאוד לא פשוטה בתוך משפחתה של התובעת, ועל מצב סוציו-אקונומי שבהחלט יש לו השפעה על התנהלותה ותפקודה כפי שיובהר בהמשך. יש לציין, כי כל תיק הרווחה במעטפה חתומה נתקבל בבית המשפט על ידי גברת חוסארי ראדיה שהינה עובדת סוציאלית של המשפחה בכפר מנדה וכך היא הצהירה בבית המשפט בפרוטוקול הישיבה מיום 25.3.2010 אל מול שורות 10-13: "הבאתי לכאן לבקשת בית המשפט את כל תיק המשפחה. מדובר בתיק שיש בו רגישויות ומסמכים שיכולים לפגוע גם בצדדי ג'. אני הייתי מעדיפה לא להשאיר את התיק בבית המשפט ואם מבקשים לצלם ולהוציא מסמכים כאלו או אחרים מן התיק, אז להשאיר אותם במעטפה חתומה על מנת לשמור על סודיות".